TransFax

הביקורת של אורי קליין לסרט התגנבות יחידים

"התגנבות יחידים": מבחן בה"ד לקולנוע הישראלי

יום רביעי 14 ביולי 2010 03:00 מאת: אורי קליין

אין הרבה סרטים הראויים לתואר סרט מפתח בתולדות הקולנוע הישראלי. סרטו החדש של דובר קוסאשווילי "התגנבות יחידים", המבוסס על הרומן של יהושע קנז, הוא אחד מאותם סרטים נדירים

פסטיבל הקולנוע בירושלים

תחרות הקולנוע הישראלי העלילתי, שמתקיימת בימים אלה בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, נמשכה ביום שני עם שני סרטים, ביניהם סרטו של הבמאי דובר קוסאשווילי התגנבות יחידים, המבוסס על הרומן של יהושע קנז. למרות פגמים פה ושם, זהו אחד הסרטים הישראלים המעניינים והמאתגרים ביותר שהופקו במקומותינו בעת האחרונה.


עלילת "התגנבות יחידים" עוקבת אחר סיפורה של מחלקת טירונים בבה"ד 4 ב-1956. כל הטירונים מיועדים בתום הטירונות להיות ג'ובניקים כיוון שכולם סובלים מליקוי רפואי, נפשי או שניהם גם יחד. מלבד אחד הטירונים, קיבוצניק שמאמין שהוא נשלח למקום הלא נכון ושואף להגיע לצנחנים (אבל אנחנו, הצופים, יודעים שהאשליה המנחה אותו היא מוטעית ומסוכנת), אף אחד מהטירונים, כולל המפקדים שלהם, אינו תואם את הדימוי של הלוחם הצבר, כפי שעוצב במיתולוגיה הישראלית. כמה מהם הם אמנם יפי בלורית (אחרי הכל, אלה שנות ה-50), אך בלוריתם מסמנת דווקא את חריגותם בנוף של כור ההיתוך המנסה להתהוות בישראל של אותן שנים.

על בסיס סיפורה של אותה מחלקה יצר קוסאשווילי סרט שחשיבותו וערכו נובעים מסיבות מרובות. ראשית, זהו אחד העיבודים המעניינים ביותר ליצירה ספרותית שידענו עד כה בתולדות הקולנוע הישראלי. עלילת הסרט חופפת במידה זו או אחרת את עלילת ספרו המצוין של קנז, אך קוסאשווילי אינו מעתיק את המקור אל בד הקולנוע בסדרה של איורים, אלא כותב את המקור הספרותי מחדש מתוך הטמפרמנט והמרכיבים הנפשיים והיצירתיים הייחודיים שלו כבמאי.

כמו ספרו של קנז, גם סרטו של קוסאשווילי נע בין הקומי לנוגע ללב ולמזעזע אפילו, אך האיזון שקוסאשווילי יוצר בין הקטבים האלה הוא שונה מזה של קנז; בעוד שהזרימה בספרו של קנז היא לרוב עדינה ומופנמת, גם אם בסיסה קשה, בסרטו של קוסאשווילי היא מוחצנת ובוטה. עם זאת, ההחצנה והבוטות, שבאות לידי ביטוי לעתים בפרצי אלימות וסאדיזם מיליטריסטי ומאצ'ואיסטי, אינן מונעות מסרטו של קוסאשווילי להיות יצירה שלעתים קרובות בוקעת ממנה מידה מפתיעה (משום עצם נוכחותה במציאות האנושית, הפיסית והאידיאולוגית המתוארת בסרט) של רוך, עדינות ובעיקר חמלה.

התעוזה של סרטו של קוסאשווילי נובעת בין השאר מהשוטטות המתמדת המתקיימת בו בין טונים וגוונים דרמטיים, קומיים ורגשיים שונים וההימנעות המתמדת מהניסיון להחליק את המעברים האלה כך שיהיו נוחים לצופים. הן מבחינת סגנון הבימוי והן מבחינת סגנון העריכה, שהוא לעתים קטוע במכוון, "התגנבות יחידים" של קוסאשווילי היא יצירה תוקפנית. ייתכן מאוד שהתוקפנות הזאת תציב בעיה בפני קהל שרגיל ושואף לחוויה קולנועית חלקלקה וקלה יותר.

סיבה נוספת לחשיבות ולערך של הסרט נוגעת למקומו בהקשר של תולדות ההתייחסות הקולנועית המקומית לחוויה הצבאית. "התגנבות יחידים" בגרסתו של קוסאשווילי מתייחס למסורת סרטי הצבא הישראליים, החל בסרטי המלחמה שהופקו בשנות ה-50 וה-60 כגון "עמוד האש" של לארי פריש או "הוא הלך בשדות" של יוסף מילוא, שעיצבו את דמותו המיתולוגית של הלוחם הישראלי, בין שהוא צבר או לא; דרך הסרטים שחתרו נגד המיתוס הזה - בעיקר "מסע אלונקות" של יהודה ג'אד נאמן, שיש בסרטו של קוסאשווילי כמה סצינות שאפשר לקשרן ישירות לסרט ההוא; וכלה בקומדיות הצבאיות שהופקו בארץ, כגון אלה שנכללו בין השאר בסדרת סרטי "אסקימו לימון".

מעל הכל - בעיקר בגלל אופיין של הדמויות, זהותן העדתית, המפגש המתקיים ביניהן באותו כור היתוך לכאורה, והדרך שבה קוסאשווילי מעצב רבות מהסצינות ועובר מהקומי לדרמטי - שורה רוחה של קומדיית הבורקס, ש"התגנבות יחידים" מתייחס אליה וגם חותר תחתיה בשילוב של חומרה ואירוניה.


מתוך "התגנבות יחידים". בלוריתם של יפי הבלורית מסמנת דווקא את חריגותם בנוף של כור ההיתוך

אפשר אפילו לקשר את "התגנבות יחידים" לשניים מהסרטים האהודים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי, ששניהם נגעו בחוויה הצבאית - "הלהקה" של אבי נשר ו"גבעת חלפון אינה עונה" של אסי דיין. בשני המקרים ההתייחסות היא ישירה, ביקורתית וספוגה באירוניה שהיא משועשעת לכאורה וחמורה למעשה.

לסרטו של קוסאשווילי יש מעלות נוספות. לסרט אין גיבור מרכזי אחד, והוא עוקב אחר סיפורן של כמה דמויות שלמרביתן תפקיד כמעט זהה בהתפתחותו העלילתית. הוא מאוכלס כולו בשחקנים שמרביתם אינם מוכרים, והבחירה בהם היא מצוינת. יותר מכל מרשימות הפנים שלהם, שבמקרים רבים נראות אמנם כפנים שיצאו מתצלומים של חיילים מהתקופה שבה הסרט מתרחש. "התגנבות יחידים" מצטרף לשורת הסרטים הישראליים הלא מעטים המתארים מציאות ישראלית גברית בעיקרה, וחשיבותו נובעת גם מההקשר הזה.

קוסאשווילי, כפי שהוא הוכיח גם בסרטיו הקודמים, יוצר קולנוע יצרי מאוד, והיצריות הזאת מועתקת הפעם לתוך אותה הוויה גברית ישראלית ממשית ומיתית כאחת, שהיא ההוויה הצבאית, כך שמתהווה בה עימות מרומז אך מורכב בין מאצ'ואיזם מסורתי לפגיעות גברית ובין התלהמות הטרוסקסואלית למתח הומו-אירוטי, שהוא תוצר בלתי נמנע של ההוויה הגברית הממשית והמיתולוגית הזאת. אך רק סרטים ישראליים מעטים עיצבו אותו באופן שבו קוסאשווילי עושה זאת בסרטו. הממד הזה של הסרט מקשר אותו ליצירה ייחודית נוספת בתולדות הקולנוע הישראלי - "חימו מלך ירושלים", שעמוס גוטמן ביים על פי ספרו של יורם קניוק, אך דווקא ההבדלים בין שני הסרטים מבליטים את ייחודיותם.

לסרטו של קוסאשווילי יש גם חולשות. לא כל הדמויות מעוצבות באותה מידה של נפח, לא כל הסיפורים מפותחים בצורה מספקת, אך מעלותיו של הסרט מכפרות על מגבלותיו. קוסאשווילי הוכיח כבר בסרטו הקצר "עם חוקים" ובשני סרטיו הישראליים הקודמים, "חתונה מאוחרת" ו"מתנה משמים", שהוא יוצר קולנוע בעל קול ייחודי, ועוד יותר מזה, בעל נוכחות ייחודית בקולנוע הישראלי. "התגנבות יחידים" מאשר פעם נוספת את העובדה הזאת.

יותר מכל, חשיבותו של "התגנבות יחידים" נובעת מעושר ההתייחסויות שלו להיסטוריה ולמיתולוגיה של הקולנוע הישראלי והמקום שבתוכו הוא נוצר ומתפתח. אין סרטים רבים, גם אם הם טובים ויפים, שראויים לתואר "סרט מפתח" בתולדות הקולנוע הישראלי. סרטו החדש של קוסאשווילי הוא אחד מאותם סרטים נדירים.

 

חזרה לעמוד קודם

 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים