TransFax

הביקורת של יאיר רווה לסרט התגנבות יחידים

פורסם ב”פנאי פלוס”, 3.11.2010

 

1.
“זה מוות כאן! מוות!”, צועק אחד הטירונים בסצינת הפתיחה של “התגנבות יחידים”, העיבוד של דובר קוסאשווילי (שכתב את התסריט יחד עם ראש החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ראובן הקר) לספרו של יהושע קנז. ואכן, כמו בספר גם תחילת הסרט זורקת אותנו ישר לתוך דימוי של מוות. זו טירונות בה”ד 4, 1956, והטירונים – כולם מסווגים כף-למד (כושר לקוי) – חונקים אחד את השני עד עילפון כדי לתרגל הורדת זקיף. הספר מתחיל באופן משכנע אפילו יותר, בתיאור מצמרר של אדם שכאילו נושם את נשימותיו האחרונות, מחרחר את חרחורי גסיסתו, ועיניו נעצמות והוא שוקע לתוך מוות. אבל זהו מוות מדומה. לפחות הפעם. המוות האמיתי יגיע בהמשך. הסרט בונה את עצמו – ממש כמו הטירונות – ממעקב אחרי סדרת התרגולים והאימונים שהטירונים עוברים: הורדת זקיף, זריקת רימון, שדאות ולבסוף – אותה התגנבות יחידים מהכותרת. בכל אחת מהתחנות האלה יש או מוות מדומה, או כמעט מוות, או ממש מוות. כשבהדרגה הטירונים מתחילים לקלוט שאם הם חשבו שהם מגיעים לטירונות הכי קלה בצה”ל, לנופשון במדים, הליכה בפארק עבור העדינים שבחיילים, הרי שלמפקדיהם יש תוכניות אחרות.

 

 

קנז כתב את ספרו ב-1986 וכיוון שלושים שנה אחורנית. הוא הציע מבט אחר על כור ההיתוך הציוני, שאמור לקחת את כל העולים החדשים – האשכנזים והספרדים, הבריאים והחולים – לזרוק אותם לתוך סיר הלחץ הצבאי ולא רק לחשל אותם, אלא לצקת אותם לתוך אותה תבנית – נטולת מבטא, נטולת כל זיהוי גלותי, נטולת מחלות. בתהליך הזיקוק הזה, מי שסובל הכי קשה הם אלה שנמצאים בקצוות: הכי חלש והכי חזק, הם אלה שלא מתאימים למודל האמצע שכור ההיתוך אמור לייצר, הם אלה שייפלטו החוצה, יוקרבו.

 

אבל “בהתגנבות יחידים” אין ממסד. כל הניהול נופל על כתפיהם של שני מ”כים ומ”מ אחד, ונדמה כאילו כל מה שקורה שם הוא חלק מאג’נדה עצמאית שלהם, לסגור חשבון. עם מי? עם כולם. עם הקיבוצניקים המתנשאים שחושבים שהם יותר טובים מכולם ומישהו צריך להוריד להם את האף. ועם החננות החלושות שחושבים שצבא זה פיקניק. מהבחינה הזאת, הסרט מדגיש את העובדה ש”התגנבות יחידים” אינו טקסט המבקר את הממסד, אלא ביקורת חברתית המתבוננת באופי האדם. מחנה האימונים הוא כמו האי של הילדים ב”בעל זבוב”. המטורפים מנהלים את המוסד. המפקדים, שלפני דקה וחצי היו בעצמם טירונים באותו מקום (הסרט מדגיש את עקרון ההמשכיות והרגעיות שבבסיס השיטה, טירון ברגע אחד, מפקד בדקה הבאה), מאמצים לעצמם גינונים תאטרליים והם מבחינתם מאלפי האריות בקרקס. איפשהו בין מחלקה סגורה במוסד, ניצולים התקועים על אי בודד, וחיות קרקס נמצא הדימוי העמוד בבסיס הסרט. אה כן, וגם בית יתומים. כשהמפקד מאחל לחייליו “לילה טוב, מחלקת הלבבות השבורים” מיד חשבתי על בית היתומים ב”תקנות בית השיכר” של ג’ון אירווינג.

 

2.
עם “התגנבות יחידים” חוזר קוסאשווילי אל מסכי הקולנוע בארץ אחרי שתיקה בת שבע שנים. ההתחלה היתה מופתית: ב-2001, סרט הבכורה שלו “חתונה מאוחרת” עשה מהפכה בקולנוע הישראלי. אחרי שנים שכלב לא נכנס לאולמות קולנוע שהציגו סרטים ישראליים, מגיע במאי אלמוני בשם קוסאשווילי ומביא סרט הדובר רובו גרוזינית, ללא תנועות מצלמה, המכיל סצינת סקס ארוכה, מסעירה ומופתית, שהריצה 300,000 צופים לבתי הקולנוע. הקולנוע הישראלי התעורר לחיים כמעט בין לילה. מאותו רגע, הסכרים נפתחו: פסטיבל קאן, קופרודוקציות עם מדינות אירופה, הצלחה קופתית בפריז ובניו יורק. קוסאשווילי וסרטו המבריק, אחד הטובים שנעשו אי פעם בישראל (שנבחר לפני כעשרה ימים לסרט הישראלי האהוב מבין הסרטים שהפיקה קרן הקולנוע הישראלי ב-30 שנות קיומה, על פי משאל בין 72,000 גושלי וויינט), עשו את הכל. עד היום אני לא לגמרי מבין מה השתבש בסרט השני, “מתנה משמים”. מתסריט אימתני לסרט בן שלוש שעות, הוא התכווץ בכביסה לסרט בן 100 דקות, עמוס דמויות וברדק. בזמן אמת, הסרט בילבל אותי, וגם קצת הביך אותי. אבל במבט לאחור, וגם אחרי שנים של קולנוע ישראלי שלעיתים קרובות מדי הולך על הצד הבטוח, אני יכול להגיד לזכות “מתנה משמיים” שזה לכל הפחות היה סרט עם תשוקה וליבידו, סרט סוער, חי מאוד. אבל גם מלא שגיאות (או לפחות מה שנראה לי כשגיאות). ואז קוסאשווילי השתתק ונעלם מבתי הקולנוע. תסריטים נוספים שלו, המבוססים על המשפחה הגרוזינית שלו, לא הצליחו למצוא מימון (אני מחכה שיצליח למצוא מימון לתסריט שלו בשם “קישתא”). סרט אירופי שהוא הוזמן לביים (”דו קרב”, על פי צ’כוב) זכה לביקורות יפות בחו”ל, אבל לא הותיר חותם (וממילא מעולם לא הוקרן בארץ). וכעת, “התגנבות יחידים” הוא מבחינתי הקאמבק הנהדר שלו. סרט כה מדויק, כה מלא משמעת של במאי השולט באופן מושלם באנסמבל דמויות שעד סוף הסרט נכיר ונחבב ונבין את רובן. למעשה, הסרט הזה גרם לי להתבונן מחדש בסרטיו הקודמים של קוסאשווילי, כי נדמה לי שדווקא בסרטו השלישי, משהו מתהליך המחשבה הקולנועי שלו סוף סוף נחשף: האופן שבו הוא בונה את סרטיו על גבי יצירות ישראליות מוקדמות, אבל מבטא דרך אותם סרטים כה-ישראליים דווקא חוויה של גלות ושל הגירה, של אנשים שמעולם לא הצליחו להיקלט בארץ ותמיד ירגישו זרים בה. האופן שבו קוסאשווילי עושה את זה ב”התגנבות יחידים” הוא אמיץ מאוד.

3.
לקולנוע הישראלי יש מסורת ארוכה של סרטי צבא. למעשה, סרטי צבא הם המערבון של הקולנוע הישראלי, הז’אנר שדרכו מבטא הקולנוע את האתוס המקומי, ובהמשך – את שברו. ובתוך הז’אנר הזה מתקיים התת-ז’אנר של סרטי הטירונות. 30 שנה לפני “התגנבות יחידים” עשה את זה ג’אד נאמן ב”מסע אלונקות”, אחד הסרטים הראשונים שניסו להציג את הצבא דווקא כמקום שמייצג משבר ומחלוקת, ולא של איחוד ואחווה. “מסע אלונקות” היווה את האנטי-תזה לסרטים כמו “הם היו עשרה” ו”גבעה 24 אינה עונה” שהציגו את הצבא כמקום של שליחות, נחישות והקרבה. ומולו נוצרו סרטים כמו “ספיחס”, “גבעת חלפון” ו”הלהקה” שהציגו את הצבא כפארסה קרקסית. מגיע קוסאשווילי ומלפף את כל הסרטים האלה יחד לבלילה קולנועית שנונה אחת, שנעה הלוך ושוב בין הרציני/הטראגי ובין הקומי/פארסה. “התגנבות יחידים” הספר נע על הציר שבין 1956, העשור הראשון של המדינה, החלום הציוני עוד נוצץ ומשלהב לבבות תמימים שמגיעים מרחבי העולם להתכנס בצילו, ובין המבט האירוני והציני המאוחר של שנות השמונים, שכבר מודע למחיר ולנזקים. הסרט מגיע כמעט 25 שנה אחר כך. כלומר, שמתקיים מרחק כמעט שווה בין הספר לזמן ההתרחשות, ובין הספר והעיבוד הקולנועי שלו, שמצליח להעניק גם לספר עצמו מבט אירוני, באופן שבו הצבא מוצג בקולנוע.
“התגנבות יחידים” הוא אחד הסרטים המרתקים שנעשו השנה בארץ, בין השאר בגלל שהוא גם אחד הסרטים שמעוררים הכי הרבה מחלוקת בין אלה שכבר צפו בו (תחילה בפסטיבל ירושלים ואז בהקרנות האקדמיה). העובדה שהסרט לא היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי אופיר, אבל כן היה מועמד על הבימוי, היא עדות לקונפליקט הזה. נדמה שגם מילייה הקולנוענים לא לגמרי הצליח להחליט האם הוא מעריץ את הסרט או מגנה אותו. אחד הדברים ששמעתי לא אחת מצד אנשים שלא אוהבים את הסרט זה שהם לא אהבו את השימוש שלו במבטאים. זה אכן נהיה די נדיר בקולנוע הישראלי העכשווי לשמוע מבטאים. בקולנוע הישראלי שמאז 1980 המילה “מבטאים” מעלה קונוטציות ל”סרטי בורקס”. ו”סרטי בורקס” מעלה קונוטציה ל”קולנוע רע”. מגיע דובר קוסאשווילי ועושה לנו סדנת חינוך, בה הוא מלמד אותנו ש:

 

א) סרטי בורקס זה לא רע. הוא מנסה להגיד לנו את זה כבר עשר שנים. מ”חתונה מאוחרת” דרך “מתנה משמים” וכעת ב”התגנבות יחידים”, קוסאשווילי מנתר מעל שנות השמונים והתשעים ושם את הקולנוע הישראלי של שנות הששים והשבעים כנקודת הייחוס שלו. אחד הדברים שהחריבו את הקולנוע הישראלי של שנות השמונים היה העובדה שבמאים ישראליים התכחשו לעבר הקולנועי. יותר מזה: הם סלדו ממנו, והם עשו ניסיונות ברורים למחוק אותו. הקהל הגיב בחזרה ומחק את הסרטים ההם מהתודעה. הגיע קוסאשווילי והזכיר שהאבות המייסדים של הקולנוע הישראלי, מבחינתו, הם אורי זוהר ובועז דווידזון, והקהל הגיב מיידית. סרטיו של קוסאשווילי – ושל לא מעט מהבמאים הישראלים שבאו אחריו – עשו תיקון עצום באופן שבו הקולנוע הישראלי לא רק מתייחס אלא גם מוקיר תודה לקולנוע הישראלי של העבר. האופן שבו – בסצינה אחת עם רימון – מצליח “התגנבות יחידים” לגשר בין “גבעת חלפון” של אסי דיין (סרט מעולה לטעמי, אבל שנחשב לנחות ובלתי איכותי) ובין “מסע אלונקות” של ג’אד נאמן (סרט איום בעיני, אבל שנחשב ליצירת מופת בקרב מבקרי סוף שנות השבעים) הוא ההברקה הגדולה שלו (ולרגעים, אגב, יש גם ניצוצות של “מ.א.ש” ו”מלכוד 22″ בסרט, כלומר לא רק הקולנוע הישראלי נמצא כאן, אלא גם הייצוג החתרני של צבא ארצות הברית בימי מלחמת וייטנאם).

ב) עולים חדשים מדברים במבטא. בתוך הדיון על “כן בורקס, לא בורקס”, שכחנו גם את המימד הריאליסטי של הקולנוע. ומי שעלה לפני שמונה שנים ממרוקו או מתימן, ידבר במבטא מרוקאי או תימני. אלא שהקולנוע הישראלי מחק את המבטאים, העדיף להתכחש להם. תחילה הוא הלעיג אותם, ואז התעלם מהם. והנה מגיע קוסאשווילי, במאי עם מבטא, ומזכיר לנו שהמבטאים קיימים כבר בספרו של קנז. כבר בפתיחת הספר חושב מלאבס, אחד הטירונים, על חברו למחלקה, אבנר את המחשבה הבאה: “שנאתי את חיתוך הדיבור החגיגי שלו, את היגויו המזרחי, המוטעם, כקורא את פרקי היום בתנ”ך”. בום! במשפט אחד תהום שלמה של מחלוקת אינטרקונטיננטלית: האשכנזים החילוניים עם המבטא הצברי נגד המזרחים העולים החדשים שהם גם, רחמנא ליצלן, אנשי תורה ואמונה. בספר זה מסתכם בשתי מילים. בסרט זה אומר שהדמויות צריכות לדבר במבטא. אני מניח שבמאי אחר, אמיץ פחות, אולי היה מחליט לביים את הסרט כשהוא מנוקה ממבטאים. הבחירה של קוסאשווילי והאופן שבו הוא אכן מצליח להעיז גם לשמור על נאמנות למקור וגם – באמת – לרמוז מדי פעם לסרטי הבורקס, פעם נוספת הופכים את “התגנבות יחידים” לסרט מדויק ואמיץ מעין כמוהו בנוף הישראלי העכשווי, בסרט שמצליח בכל רגע ללכת על חבל דק מאוד שבין קומדיה לטרגדיה, בין סרט איכות ובין סרט נגיש מאוד לקהל (שמכיל כמות נהדרת של משפטי פאנץ’ שיכולים להפוך לציטוטי פולחן), בין הקולנוע הישראלי הקלאסי (כמו שמיוצג על ידי הצילום המגורען והתכלכל של אמנון סלומון, נציג הדור הישן על הסט) ובין קולנוע ישראלי חדש וחצוף מאין כמוהו. מה שכן: את כל הסצינות שהתרחשו מחוץ לבסיס הצבאי ממש לא אהבתי.

 

חזרה לעמוד הקודם 

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים