TransFax

הביקורת של שמוליק דובדבני לסרט התגנבות יחידים

יחידי סגולה

ב"התגנבות יחידים", דובר קוסאשווילי עוזב את הקהילה הגרוזינית לטובת רקע צברי - בסיס טירונים בשנות ה-50. אך בפועל, זהו סרט מרתק שממשיך את עיסוקו של הבמאי בגיבורים גלותיים ודחויים

שמוליק דובדבני


"התגנבות יחידים", סרטו המצוין של דובר קוסאשווילי לפי ספרו של יהושע קנז, נובע מתוך ההיסטוריה והמיתולוגיה של הקולנוע הישראלי, מעיר ומוסיף עליהן, והופך בעצמו לנדבך חשוב בתוכן. בכך, ראשית לכל, חשיבותו.

שכן במהלך הצפייה בסרט, המביא את סיפורה של מחלקת טירונים בעלי כושר לקוי בבה"ד 4 בשנות ה-50, אינך יכול שלא להרהר בסרטי צבא - לא מלחמה - ישראליים נוספים שהפכו ליצירות מכוננות. "מסע אלונקות" של ג'אד נאמן הוא אחד מהם, וכאלה גם הם "גבעת חלפון אינה עונה", "ספיחס", הפרק הרביעי והמוצלח ביותר בסדרת "אסקימו לימון", "בנות" של נדב לויתן וסדרת הטלוויזיה "טירונות" של אורי ברבש.

במסורת הקולנוע של רוברט אלטמן ("מ.א.ש"), מתאר סרטו של קוסאשווילי קלידוסקופ אנושי-צה"לי: אלון (עוז זהבי), קיבוצניק השואף להתגייס לצנחנים וחש מתוסכל בבסיס

המכשיר ג'ובניקים לעתיד; אבנר (גיא אדלר), צעיר מזרחי המנהל רומן עם אישה מזרחית נשואה (הדס מורנו) אך מבקש, במסורת "צ'רלי וחצי" ושות', לכבוש את לבה של נערה אשכנזייה יפהפייה (ליאל דניר).

וגם בן חמו (אסף בן שמעון), הומוסקסואל מוחצן ממוצא מרוקאי שמהווה מוקד להתנכלויות ולעג מצד הטירונים האחרים; רסלר (אריאל וולף), מוזיקאי המייצג את הסנוביזם האשכנזי; סמי העבריין (גל לב) שנכנס ויוצא מהבסיס לעסקיו האפלים; פרץ קצר הפיוז (אוהד יהודאי) שלוקה לטענתו בסעיף עצבים; מועלם המפקד (שי קדימי); מילר הייקה (רוי מילר), ניצול שואה מבוגר מעט מהשאר החולה במחלת הנפילה; ולא מנינו את כולם, כמובן.

מעליהם ניצב בני (מיכאל אלוני), המ"כ הסאדיסט שמביע את סלידתו מטירוניו במנטרה "פחד אלוהים", ושהעימות בינו לבין אלון נושא קונוטציות הומו-ארוטיות. בני אינו מסתיר את הנאתו מהתעללויותיו באלון, שמבטאות את משיכתו הסמויה אליו ואת האיום שהוא מזהה באלון על גבריותו ההטרוסקסואלית, הצברית. בסצינת מפתח לפענוח יחסי המשיכה-דחייה בין השניים הוא מפקיד בידי אלון פגיון סימבולי, ושולח אותו לקרצף את המחראה, רגע לפני שהוא עצמו נכנס אליה לעשות את צרכיו.

הקולנוע האתני עדיין כאן

לכאורה מבצע כאן קוסאשווילי (שמביים לפי תסריט שכתב יחד עם ראובן הקר) מהלך קיצוני: מעבר מהקהילה הגרוזינית הזרה והסגורה בפריפריה (ע"ע "חתונה מאוחרת" ו"מתנה משמים") אל לב-לבה של ההוויה הישראלית הציונית - צבא, יפי הבלורית והתואר, שנות ה-50.

 בפועל, קשה שלא לראות בסרט זה המשך לאותו קולנוע אתני (הוא ביים לפניו סרט נוסף, דובר אנגלית, "דו קרב", לפי סיפורו של צ'כוב, שלא הוצג בארץ) שעוסק בחריגות. גיבורי "התגנבות" הם, אחרי הכל, הדחויים. אלה שבשל כושרם הפיזי הלקוי לעולם לא יממשו את חזון הצבר ההרואי, הלוחם, וכל זאת על רקע הוויה לאומית המקדשת את הקרבת הגוף למען המולדת.

עיסוקו של הסרט בחריגות מודגש גם מעצם המבטאים העדתיים ש"התגנבות יחידים" משופע בהם, משל היה מהתלת בורקס משנות ה-70. אלא שנוכחותם המובלטת של האקצנטים השונים לא נועד לשם עיצובן של דמויות קריקטוריות, כפי שניתן לכאורה לסבור (וכפי שהיו פני הדברים בקומדיות העממיות ההן), כי אם על מנת להעמיד דיוקן של "אחרות" המסרבת לכור ההיתוך הציוני ולחזון הצברי המזוהה עמו.
 

הגלותיות, אי השייכות, נוכחים כמעט בכל סצינה ב"התגנבות יחידים". כך, מול פטיש מדי הצנחנים והרובה (אלון) מעמיד הסרט את הגוף הגלותי - זה החולה, הכושל, הרופס וה"נשי" - את העגה וחיתוך הדיבור הזרים, שהם האנטיתזה המוחלטת להוויה הישראלית, הנעדרת, שבחוץ.

סגירותו הפיזית של בסיס הטירונים רק מבליטה את הניתוק והבידוד, לא רק בין יוצאי הדופן, אלא גם את חוסר האפשרות להשתייך. בסצינה יפה אחת, עולה האשכנזי הכנר על גג אחד המבנים במחנה, ומתחיל לנגן. הנה כי כן, "כנר על הגג" מהעיירה היהודית של פעם בלב הצבאיות הישראלית.  

קוסאשווילי מעמיד כמה סצינות מופתיות, כמו זו שבה מוזמן אבנר למסיבת ריקודים סאלוניים ומתאהב בזיווה, הנערה האשכנזייה המתנשאת והמרוחקת. המסיבה וסצינת החיזור שאחריה מבוימות ומצולמות (בידי אמנון סלומון המעולה, שמעניק לסרט כולו מראה של סרט ישראלי מהתקופה בה הוא מתרחש) כאילו היו פנטזיה. כזו המתרחשת בתודעתו של אבנר המזרחי שמוצא עצמו מסתופף בתוככי האליטה האשכנזית הצעירה והגזענית, ובתמימותו מאמין בכוחו לכבוש את בנותיה. 

"התגנבות יחידים" נע במיומנות מהפופולרי אל המינורי, מקומדיה עדתית מקומית ליצירה בעלת יופי ועידון אירופאים כמעט (ראוי, אגב כך, להזכיר את המוזיקה המינימליסטית היפה שכתב יוסף ברדנשווילי). לזכותו של הסרט עומד גם צוות שחקניו המצוין, שפרט לזהבי ואלוני הוא אלמוני למדי. פנים חדשות שכמה מהן, כך יש לקוות, ישובו ויפקדו את מסך הקולנוע הישראלי. סרט נפלא.

חזרה לעמוד הקודם

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים